שאלות נפוצות

כל מה שצריך כדי להתחיל זה זוג נעלי ספורט, מכנסי ספורט, חולצה, בקבוק מים. בשיעורים הראשונים אנחנו נוכל לצייד אותך עם ציוד סיף בסיסי. בהמשך, במידה ותתמיד, תוכל לקבל הכוונה על מנת לקנות את הציוד האישי שלך.

סיוף הוא לא ספורט מסוכן או כואב. ציוד המגן עוזר לשמור על הספורטאים ולמנוע פציעות. אך עם זאת, כמו בכל ספורט, יתכנו פציעות ומכות קלות כתוצאה מהפעילות. לכן מאוד חשוב לשמור על הוראות הבטיחות, להקשיב לצוות המקצועי, לעשות חימום בתחילת כל אימון ומתיחות בסיומו.

לא. התחרויות הן חלק חשוב מהסיף ומומלץ בחום שכל אחד ישתתף לפחות בתחרות אחת. הסייפים אוהבים להתחרות על מנת להתמודד מול סייפים ברמות שונות. אך אם אתה לא אוהבת להתחרות, אין שום בעיה ותוכל להנות מהאימונים והסיופים עם חבריך לחוג.

האתלטיות עוזרת אך היא בהחלט אינה נדרשת להתחיל. כמו בכל ספורט חדש שאתה מתחיל, מומלץ לקבל אישור מרופא במידה ויש לך חששות לגבי בריאותך. במהלך האימונים תפתח את הכושר האישי, הגמישות, הזריזות ואת שאר היכולות הנדרשות על מנת לסייף במקצועיות

בסיוף המודרני, כמו גם בסיוף הקלאסי, קיימים שלושה סוגי כלי נשק: רומח (foil), דקר (epee), וחרב (sabre). ההבדלים העיקריים בין הסוגים השונים הם המשקל ומבנה כלי הדקירה. בנוסף בכל סוג האזורים בגוף בהם מותר לדקור משתנים. הרומח הוא הכלי הקל יותר. הוא הומצא ככלי אימונים לדקר, על מנת שהאימון יהיה אפקטיבי יותר, ויוכלו לעבוד אתו על טכניקת קרב. סייפים בתחילת וילדים דרכם מתחילים לרוב בענף הרומח, כדי ללמוד את יסודות הסיוף ביתר קלות בשל משקלו הנמוך.

זה אחד הנושאים הכי מעניינים בסיף 😊 והתשובה מאוד אינדיבידואלית. יש סייפים שמשתמשים רק בסוג אחד ויש כאלה שבשניים ואף בשלושתם. לכל אחד מהנשקים יש אופי וסגנון שונה. אם תשאל סייף מה הכי טוב, כל אחד יענה תשובה שונה בהתאם לסוג שהוא משתמש 😉

רומח (foil) הוא כלי דקירה, כלומר הפגיעות צריכות להתבצע במגע של חוד הלהב ביריב. אזור הפגיעה החוקי בסייף (רומח) הוא רק אזור הגוף והמפשעה, המכוסה בביגוד החשמלי של היריב. הראש, הזרועות והרגליים אינם אזורי פגיעה חוקיים. לרומח יש להב דק וגמיש ומגן יד דמוי פעמון. קצה הלהב ברומח הספורטיבי הוא קהה. המפסק החשמלי שמותקן בו צריך להילחץ על ידי משקל של 500 גרם כדי שתירשם פגיעה חוקית. פגיעות עדינות יותר אינן נקלטות בציוד החשמלי. ללהב חתך מלבני והוא הולך ומתעבה בקרבת מגן היד. מגן היד העגול דומה לפעמון או לצלחת ומשמש להגנת כף היד. לידו נמצא שקע חשמלי לחיבור כבל החשמל של ציוד המדידה. בגלל עקרון זכות ההתקפה, היוזמה בקרב הרומח משתלמת, היריבים בתנועה מתמדת, ולרוב מתקבלת פגיעה חוקית בתוך פחות ממחצית הדקה.

דקר (Épée) הוא יציב וכבד יותר מהרומח, ובעל מגן יד גדול יותר. גם הדקר, כמו הרומח, הוא כלי דקירה. זהו הכלי הפופולרי ביותר כיום, ובגביעי עולם ישנם לרוב למעלה מ-200 סייפים. אזור הפגיעה החוקי בדקר הוא הגוף כולו, כולל הראש והרגליים. הכלל הוא "כל פגיעה נחשבת". לפיכך תיתכנה פגיעות כפולות (פגיעות של היריבים זה בזה בתוך 40 אלפיות השנייה) וכלל "זכות ההתקפה" אינו קיים. בשל כללים אלה, מתרכז קרב הדקר לרוב בפגיעה בזרוע ובכף היד של היריב ובהגנת הזרוע של המתחרה עצמו, ואופי הקרב הוא טקטי יותר, ולכן "יחפשו" המתחרים את ההזדמנות המתאימה ויהיו זהירים יותר. חלקי הדקר דומים בעיקרם לאלו של הרומח. המשקל שיש להפעיל על חוד הלהב לרישום פגיעה הוא 750 גרם, ואורך הדקירה של לפחות מילימטר שלם. ללהב חתך הדומה מעט לאות V. הדקר הוא הענף הנפוץ מבין השלושה, בין היתר בזכות הניטרליות של שופט הקרב. כמו כן, הדקר הוא אחד המקצועות האישיים שמספר המשתתפים בהם הוא מהגדולים ביותר בענפי ספורט אולימפיים.

בחרב (Sabre) הלהב שטוח וקל. החרב היא כלי דקירה והצלפה, כלומר הפגיעות יכולות להיעשות בכל חלקי הלהב. אזור הפגיעה החוקי הוא כל פלג הגוף העליון, לרבות הראש והידיים. להבדיל מברומח, אזור המפשעה אינו חוקי, וגבול אזור הפגיעה הוא קו אופקי מתחת לאזור הבטן בקו המותניים. קרב החרב הוא על פי רוב מהיר יותר מקרב הרומח. הפגיעות מתרחשות לרוב לאחר שניות מעטות. כמו ברומח, תקף כלל זכות ההתקפה. פגיעות לא חוקיות אינן מוצגות, והקרב אינו מופסק בגינן. החרב בנויה בדומה לדקר, אבל בקצה הלהב אין חיישן פגיעה. החתך של להב החרב הוא כמעט מלבני. אין בו חריץ לכבל החשמל, שכן הלהב כולו מוליך חשמל, כדי לנטר גם את פגיעות ההצלפה. מגן היד של החרב הוא בעל צורה אחרת משל הרומח והדקר. הוא דומה יותר לחצי כדור, ומכסה את כף היד גם בצידה.